פסק-דין בתיק ע"א 9039/07

ערעור על פסק דין מיום 24.3.05 ופסק דין משלים מיום 11.1.07, של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' מילנוב) בת"א 10408/95. במסגרת פסקיו אלה, פסק למערערת, ילידת 1941, פיצויים בגין נזקיה עקב תאונת דרכים בה נפגעה ביום 16.1.95.

בית המשפט מינה למערערת מומחה בתחום האורתופדיה, אשר קבע למערערת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפרעות קלות בתנועת הצוואר, במיוחד בסיבוב לימין, בגין פגיעה בחוליה צווארית C2, ו-5% נכות צמיתה בגין שבר ללא תזוזה בחוליה צווארית C3. כמו כן קבע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך כחודשיים וחצי, ונכות זמנית בשיעור של 30% למשך שלושה חודשים נוספים. בית המשפט מינה גם את ד"ר א' קורן-לובצקי כמומחית בתחום הנוירולוגיה, ובתום חקירתה על חוות דעתה, לבקשת ב"כ המשיבה, פסל את חוות הדעת בשל כך שבעלה של המערערת, רופא במקצועו, נכח בעת בדיקתה על ידי המומחית. לבקשת ב"כ המערערת מינה בית המשפט מומחה חלופי בתחום הנוירולוגיה, ד"ר פ' רוזנברג ז"ל, אשר קבע בחוות דעתו כי למערערת לא נותרה נכות נוירולוגית שאפשר ליחסה לתאונה, וזאת לאחר שהוגשה לו, על פי בקשתו, הערכה נוירופסיכולוגית שנערכה על ידי ד"ר זלוטוגורסקי. עוד קבע ד"ר רוזנברג, כי המערערת פיתחה מחלה שגרמה להפרעות קוגניטיביות, שינויי אישיות והתנהגות, אולם מחלה זו לא נגרמה כתוצאה מתאונת הדרכים בה נפגעה המערערת. ד"ר רוזנברג נחקר על חוות דעתו ולא מצא מקום לשנות ממנה. ב"כ המערערת ביקש לפסול את חוות דעתו של ד"ר רוזנברג. בית משפט קמא נענה לכך, ואולם בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו מטעם המשיבה הותירה את המינוי ואת חוות הדעת על כנם. בית המשפט לא נעתר לבקשת המערערת למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי על אף המלצתו של ד"ר רוזנברג, בחוות דעתו, לעשות כן. בית המשפט שמע את עדותם של המערערת ובעלה ולאחר מכן פסק למערערת פיצויים בראשי הנזק השונים: בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד סך כולל של 50,000 ש"ח; בגין עזרה וסיעוד סך של 15,000 ש"ח; בגין כאב וסבל סך של 23,946 ש"ח; ובגין הוצאות סך של 500 ש"ח. מהסכום הכולל בסך של 89,446 ש"ח ומשכר טרחת עורך דין על סכום זה הורה בית משפט קמא לנכות תשלום תכוף ששולם למערערת וזאת לאחר שסכום זה שוערך (להלן: "פסק הדין").

על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה. בפסק הדין בערעור (ע"א
6206/05) הורה בית המשפט המחוזי למנות למערערת מומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר ייתן את חוות דעתו בעניינה, והוסיף כי לאחר מיצוי ההתדיינויות בסוגיית המינוי ושמיעת טענותיהם של הצדדים, יבחן בית משפט קמא אם יש מקום לשנות את פסק דינו ויוציא מלפניו פסק דין משלים. בית משפט קמא מינה את ד"ר י' בראל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבע בחוות דעתו כי למערערת היתה נכות זמנית בשיעור של 50% מיום התאונה ועד ליום 21.12.95, ולאחר מכן נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 5%. בפסק דינו המשלים מיום 11.1.07 (להלן: "פסק הדין המשלים") קבע בית משפט קמא, כי אין מקום לשנות ממסקנותיו בגובה הפיצויים שקבע בפסק הדין, אולם בעקבות הנכות הזמנית והצמיתה הנוספת שנקבעה על ידי ד"ר בראל פסק למערערת תוספת של פיצוי גלובאלי בסך של 15,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בהתאם.

על פסק הדין ועל פסק הדין המשלים הערעור שלפנינו.

לאחר ששמענו את טענות ב"כ המערערת שנפרשו בהרחבה בעיקרי הטיעון ובדיון בעל פה לפנינו, סבורים אנו כי יש מקום להתייחס לשלוש נקודות עיקריות: האחת, היעדר קביעת נכות בתחום הנוירולוגי; השניה, הנכות הפסיכיאטרית; והשלישית, גובה הנזק.

אשר לקביעתו של בית המשפט להיעדר נכות בתחום הנוירולוגי, נסמכה קביעה זו על חוות דעתו של ד"ר רוזנברג אשר לא שינה מחוות דעתו, אף לאחר שנחקר בבית המשפט והוצגו לפניו מסמכים הקשורים בטיפול במערערת במחלקה הנוירולוגית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים (לרבות המסמך שנכתב על ידי ד"ר ריבר (נספח 22 למוצגי המערערת)); ההערכה הנוירופסיכולוגית של המומחית הגב' איה גל (נספח 6 למוצגי המערערת); והאישור הרפואי של פרופ' שלו מיום 27.6.96 (נספח 10 למוצגי המערערת). בית משפט קמא מנה שלושה נימוקים שעל יסודם אימץ את קביעתו של ד"ר רוזנברג.

לפנינו טוען ב"כ המערערת, כי היה על בית משפט קמא לאמץ את קביעותיה של ד"ר
קורן-לובצקי בתחום הנוירולוגי, אשר קבעה נכות צמיתה למערערת גם בגין המחלה המוחית שנתגלתה אצל המערערת לאחר התאונה, ואשר ד"ר רוזנברג קבע כי אין קשר סיבתי בינה לבין תאונת הדרכים. לא נוכל לקבל טענה זו. חוות דעתה של ד"ר
קורן-לובצקי נפסלה על ידי בית משפט קמא, ובדין נעשה כך. על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור בשעתה, וגם כיום לא נוכל לקבל חוות דעת זו, שכן המדובר בחוות דעת אשר נפסלה בשל כך שבעלה של המערערת, רופא במקצועו, נכח בעת בדיקתה (ראו: ע"א 5052/92 שיק נ' מטלון, תק-על 94(3) 2119 (1994)). אשר לעתירתו החלופית של ב"כ המערערת, בדיון בעל פה לפנינו, להחזרת התיק לבית משפט קמא לשם מינויו של מומחה נוסף בתחום הנוירולוגי, בשים לב לפער שבין שתי חוות הדעת באשר לקשר הסיבתי בין המחלה הנוירולוגית לבין התאונה, איננו סבורים כי יש מקום למינויו של מומחה נוסף כאמור. חוות דעתו של ד"ר רוזנברג עמדה במבחני החקירה הנגדית ובית משפט קמא ראה לסמוך עליה. עמדתו זו של בית משפט נומקה כדבעי בפסק הדין (עמ' 107), ואנו מאמצים אותה.

אשר לנכות הפסיכיאטרית. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר בראל, קבע למערערת נכות זמנית בשיעור של 50% מיום התאונה ועד ליום 31.12.95, ומחמת הספק, נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי המיצוע שבין סעיף 34א' ו-34ב' לתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. ב"כ המערערת מלין על כך, שבסמוך לאחר מינויו של ד"ר בראל פנה אליו ב"כ המשיבה במכתב, שם פירט את עיקרי ממצאיו של המומחה בתחום הנוירולוגי, כי אין כל קשר סיבתי בין הממצאים הנוירולוגיים שיש למערערת לבין התאונה הנדונה, וכן צירף לאותו מכתב את פרוטוקול חקירתו של ד"ר רוזנברג בבית המשפט. כיוון שכך נעשה, לפי הטענה, קובעה מסקנתו הסופית של המומחה בתחום הפסיכיאטרי. עוד מלין ב"כ המערערת, כי לא התאפשר לד"ר בראל, עובר לעריכת חוות דעתו, לעיין במסקנותיה של הגב' איה גל בתחום הנוירופסיכולוגי וכן במכתבו של פרופ' שלו שטיפל במערערת במרפאה הנוירולוגית. נתנו דעתנו לטענות אלה, וסבורים אנו כי דינן להידחות. אכן, צודק ב"כ המערערת כי היה על ב"כ המשיבה להימנע מלהעביר לד"ר בראל את פרוטוקול החקירה של ד"ר רוזנברג, במובחן מחוות דעתו של מומחה זה. ואולם, בנסיבות הענין איננו רואים כי נגרם עיוות דין למערערת בשל כך. אשר למסמכים שלא הוצגו לד"ר בראל עובר לעריכת חוות דעתו נציין, כי מכתבו של פרופ' שלו מיום 27.6.96 היה לפני ד"ר בראל ומסמך זה אף מצויין בחוות הדעת. אשר למכתבה של איה גל, מסמך זה הוצג לד"ר בראל על ידי ב"כ המערערת בשעה שנחקר על חוות דעתו בבית המשפט, ולאחר שעיין בו לא מצא לשנות ממסקנותיו.

לא למותר לציין, שהערכתה של גב' איה גל היא מיום 26.10.95, ובעניינה של המערערת ניתנה הערכה נוירופסיכולוגית מעודכנת יותר (ביום 10.7.02) של ד"ר זלוטוגורסקי, שמונה על ידי בית המשפט לשם כך. אין חולק, כי חוות הדעת העדכנית יותר היתה לפני ד"ר בראל בעת שבדק את המערערת וערך את חוות דעתו.

אשר לגובה הנזק, שהוא הנושא השלישי הטעון התייחסות. על פי העובדות שהתבררו בבית משפט קמא, עבדה המערערת עובר לתאונה בחצי משרה כמורה לסיעוד בבית הספר לאחיות בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. זמן מה לאחר התאונה שבה לעבודתה באותו היקף משרה. כך עולה גם מסעיף 15 לתצהירה של המערערת. עוד יצויין, כי ברבעון השלישי של שנת 2003 עלה היקף משרתה של המערערת לשלושה רבעים של משרה. בהתחשב בכך שהמערערת לא המציאה תלושי שכר עדכניים בלא שניתן כל הסבר או נימוק לכך, בשים לב למקום עבודתה המסודר; בשים לב לכך שהמערערת שבה לעבודתה בסמוך לאחר התאונה והיקף משרתה אף גדל; המגבלה הקלה יחסית בצווארה של המערערת; ולאור גילה של המערערת, דומה כי הסכום הגלובאלי, שנפסק למערערת על דרך האומדנא בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, הינו סביר בנסיבות הענין. לא מצאנו ממש גם בטיעוני ב"כ המערערת לגובה הפיצויים שנפסקו בראשי הנזק האחרים.

אשר לטענה כי הסכום שנפסק למערערת בפסק הדין המשלים, בסך של 15,000ש"ח, לא שיקלל גם את נכותה הזמנית בתחום הפסיכיאטרי כפי שקבע ד"ר בראל, וכי היה על בית משפט קמא לייחס את סכום הפיצוי לנזק לא ממוני ולהשפעת הנכות בתחום הפסיכיאטרי על הפסדי שכרה, גם בכך לא מצאנו ממש. רשאי היה בית המשפט לפסוק סכום גלובאלי. כידוע, שיקול הדעת המסור לערכאה המבררת לקביעת שיעור הפיצויים הינו רחב ביותר וערכאת הערעור לא תמהר לשים עצמה בנעליה של ערכאה זו. הכלל הוא שבית משפט זה לא ימיר את הערכתו בהערכתה של הערכאה המבררת, אלא אם כן סכומי הפיצויים שנפסקו בלתי סבירים, או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק (ראו ע"א 1249/04 אדהם נ' רביע, תק-על 2006(4) 1370 והאזכורים שם). סבורים אנו, כי הפיצוי הכולל שנפסק למערערת במקרה דנן בפסק הדין ובפסק הדין המשלים, בהתחשב בכל הנתונים הרלבנטיים שעמדו לפני בית משפט קמא, אינו מצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

ב"כ המערערת התרעם על כך שהדיונים בתובענתה של המערערת נפרשו על פני כ-12 שנים. לטענתו, לא היה מקום לנהל את התיק באופן זה, בשים לב לכך שהמדובר בתובענה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, כאשר המחלוקת היחידה התייחסה לגובה הנזק. שותפים אנו לדיעה, כי על בית המשפט לנהל את הדיונים שבפניו ביעילות ובמהירות. דא עקא, במקרה דנן אין לו לב"כ המערערת אלא להלין על עצמו בלבד. עיון בתיק בית המשפט (ובסקירת השתלשלות העניינים בסעיף 11 לעיקרי הטיעון של המשיבה) מעלה, כי בית משפט קמא דאג לקדם את הדיונים בתובענה, וכי עיכובים רבים נגרמו בעטיו של ב"כ המערערת, אשר הגיש מספר בקשות לפסילת מומחים, בקשות לרשות ערעור ובקשות ביניים אחרות. עוד נתנו דעתנו לכך, כי זמן רב הושחת על המתנה של בית המשפט לתגובתו של ב"כ המערערת, כמבקש, לתשובות שניתנו על ידי המשיבה, על פי הוראות תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לו הודיע ב"כ המערערת כי אין בכוונתו להגיש תשובה לתגובה, ניתן היה במקרים רבים ליתן החלטות ביניים באופן מהיר יותר.

סוף דבר. דינו של הערעור להידחות. המערערת תישא בשכר טרחת המשיבה בערעור בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הפקדון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.

ניתן היום כ"ה בסיוון, תשס"ז (11 ביוני 2007), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.